כשהייתה מרים בת 19 הגיעו הגרמנים לרוז'ישץ'. בזכות שכנים וחברים גויים, שגמלו לאמה על טוב לבה, ניצלו מרים ואחיה צבי. היא הכירה את בעלה אצל אחד הגויים שהסתיר אותה, ולפני שתמה המלחמה כבר נולד בנה הבכור. אמה וארבעת אחיה של מרים נרצחו על ידי הנאצים והאוקראינים
"נולדתי ב-1922 בעיירה רוז'ישץ', במחוז ווהלין בפולין. להוריי, פישל וגיטל רויטר, היו שלוש חנויות למכירת בדים בעיירה ושני בתים. משפחתנו הייתה אמידה ונחשבה למשפחה מכובדת בעיירה. היו לי חמישה אחים: חיים, לייבל, רחל, ברל (בבה) וצבי. רק צבי ואני שרדנו.
ילדות מאושרת ברוז'ישץ'
"הייתה לי ילדות מאושרת. למדתי בבית ספר 'תרבות', ואחרי שסיימתי את הלימודים, נרשמתי ללימודי הנהלת חשבונות. היו לי הרבה חברות, והייתי חברה בתנועת הנוער בית"ר, שהסניף הרוז'ישצ'אי שלה היה מול הבית שלי. הבית שלנו היה ממוקם ליד הסטיר, ואני ואחיי נהגנו לשחות הרבה בנהר.
אני זוכרת שהייתי הילדה הראשונה ברוז'ישץ' שקיבלה בגד ים, אופניים ושעון. אבא היה נוסע לוורשה וללודז', להביא סחורה, ותמיד היה חוזר עם מתנה מיוחדת עבורי".
אבא נפטר, ואמא המשיכה להפעיל את החנויות
"היו לנו יחסים מצוינים עם השכנים, אף פעם לא היו לנו בעיות איתם. כל החברות שלי היו יהודיות, מכיוון שלמדתי ב'תרבות', ואבא ואחיו היו בין מקימי 'תרבות' ברוז'ישץ'. המשפחה שלי לא הייתה משויכת פוליטית לשום פלג. גם ציונות אני לא זוכרת שהייתה בבית. ההורים היו עסוקים בעיקר עם החנויות.
בשנת 1930 אבא נפטר, ואמא נשארה לבדה עם שישה ילדים. אמא המשיכה לעבוד בחנויות שלנו, האחים שלי עזרו לה, ומצבנו הכלכלי המשיך להיות טוב. הרווחנו כסף וחיינו ברווחה".
הרוסים לקחו מאמא את כל החנויות
"ב-1939 נכנסו הרוסים. הרוסים סיווגו את אמי כ'בורז'וי', סיווג שעלול היה להיגמר בגלות בסיביר, אולם בסופו של דבר בוטלה הגזרה. הם לקחו את כל החנויות של אמא – והפכו לבעלי הבית של החדשים שלהן. למרות שכל רכושנו נלקח, המשכנו לחיות טוב, כי היו לנו חסכונות שהספיקו לחיים נוחים. מהרוסים היינו מקבלים מוצרי בסיס - שמן, לחם - ולא רעבנו.
למרות שנישלו אותנו מהרכוש, היה לנו טוב, כי הרוסים לא פגעו בנו. אחותי, רחל, כבר הייתה נשואה באותו זמן והיה לה בית מאוד יפה. כשהגיעו הרוסים, נכנס אחד הקצינים הבכירים להתגורר בביתה, והיא עברה לגור איתנו. לרחל היה ילד אחד.
.
באותה תקופה הגיעו לרוז'ישץ' פליטים יהודים שברחו מפולין הגרמנית. אנחנו ארחנו בבית משפחת סנדלרים מז'ליכוב. הפליטים היהודים הביאו עמם שמועות על הזוועות שמבצעים הגרמנים ביהודים, והתחלנו להבין מה מתרחש שם".
הגרמנים מגיעים, ומיד מתחילים לרצוח יהודים
"ביוני 1941 פלשו הגרמנים לרוסיה. הרוסים התחילו לסגת, והיו יהודים שניצלו את הנסיגה והצטרפו אל הרוסים. בבית שלנו גר טייס רוסי, שהציע לנו לצאת עמו במטוסו. כבר היינו מוכנים ליציאה, הכל היה ארוז, כשאמא פתאום התחרטה ואמרה לנו שאינה רוצה להשאיר מאחור את כל עמל חייה. מאחר שלא רצינו להשאיר אותה לבד, נשארנו איתה ולא ברחנו.
ביום שבו נכנסו הגרמנים לרוז'ישץ', הם הלכו במצעד אל תוך העיר, וכבר באותו יום החלו לירות ביהודים. אני זוכרת שהיו גופות ברחובות, והגרמנים לא נתנו לנו להכניס אותן הביתה, וכך הן שכבו כמה ימים. זה היה יום חמישי, יום יפה ומלא שמש. ביום המחרת כבר הוצאה קבוצה של יהודים לשוק ונורתה לעיני התושבים.
הגרמנים החלו להיכנס לבתים ולקחת רכוש – אופניים, מקלטי רדיו, סוסים, פרות, זהב, וקראו לגברים היהודים להתייצב ל'עבודה'. אחרי שהקבוצה הראשונה שיצאה לא חזרה, הבנו שאלה שנקראים לעבודה נרצחים. הגברים התחילו להסתתר ולהתחמק מהגרמנים, והגרמנים יצאו למסעי רדיפות וציד של יהודים.
בפעם השלישית שבה נקראו היהודים לעבודה, לקחו הגרמנים את אחי חיים, ואת דודי מוטל רויטר ובנו מאני. שלושתם נרצחו. באותו יום הצליח בבה אחי להימלט ולהסתתר בתוך קני הסוף שעל גדות הסטיר. שני שוטרים אוקראינים תפסו אותו, אולם מאחר שהכיר אחד מהם, מתקופת לימודיו בבית הספר, עזבו אותו השוטרים, והוא ברח לתוך רפת והסתתר בה.
ואז הגיע מצוד נוסף, ובבה, שהתחבא בתוך עדר פרות, נתפס. הוא נלקח, יחד עם קבוצה גדולה של יהודים, וכולם נורו ונקברו בבור אחד.
אחי השני, לייבל, היה מגויס לצבא האדום, אך עם כניסת הגרמנים הוא שוחרר מהצבא וחזר לרוז'ישץ'. זמן קצר לאחר שובו הוא נחטף, ויותר לא ראיתי אותו. הגרמנים רצחו אותו".
בגטו: עבודה קשה ומחסור באוכל
"לאחר כמה חודשים הכניס אותנו לגטו. גרנו בחדר אחד עם אחות של אמא ועם סבתא. היינו כ-10 אנשים בחדר. לקחו אותנו לעבודה. אני עבדתי בשדה, בתבואה, בתפוחי אדמה. אמא הפסיקה לאכול, היא שמרה את האוכל לנו, הילדים, ורזתה מאוד.
היה לנו שכן אוקראיני – קולה טומאשביץ' – שכאשר נכנסו הגרמנים הוא בא אלינו ושאל איך יוכל לעזור. אמא אמרה לו שהוא יכול להצטרף למשטרה, ולהעביר לנו ידיעות, וכך היה. קולה היה בא ומספר לנו על מהלכי הגרמנים, וכך היינו יודעים מה מתרחש ומתי צריך להסתתר או לברוח.
קולה עזר לנו כל הזמן, והציל את חיינו שוב ושוב. אחי צבי עבד בבית חרושת לחוטי צמר. באחד הימים הוא ניסה להבריח לתוך הגטו שני בקבוקי שמן, ונתפס. השוטרים האוקראינים מצאו את הבקבוקים, הכו אותו מכות רצח וכלאו אותו במרתף. אולם בלילה הגיע אליו קולה, הוציא אותו מהמרתף והחזיר אותו הביתה".
הבריחה מהגטו: קולה טומאשביץ מציל אותי
"יום אחד הודיע לנו קולה שלמחרת מתוכנן חיסול הגטו ברוז'ישץ'. בלוצק כבר חיסלו את הגטו, ובקרוב מאוד יגיע החיסול של הגטו שלנו. קולה הגיע אלינו באותו לילה, לקח אותי על אופניו ונסענו אל ביתו, שם הוא הכניס אותי לתוך ארגז, ואחותו התיישבה עליו. כשבאו הגרמנים, הם חיפשו ולא מצאו דבר.
אחרי שקולה הוציא אותי מהגטו, הוא חזר ולקח את אמא, והעביר אותה לכפר טופילנה, שגבל עם הגטו.
נשארתי אצל קולה כמה ימים בעליית הגג, אבל הוא לא יכל להמשיך ולהחזיק אותי בביתו. הוא לקח אותי לביתו של פולקס-דויטשה, שהיה מוכתר הכפר אולישקביץ, נתן לו מן הכסף שאנו נתנו לו בזמן שברחנו, וביקש ממנו להציל אותי. נשארתי אצל אותו גוי בגורן".
הפגישה עם צבי
"יום אחד קרא לי אחד העובדים של האיכר לגורן, כדי שאבוא ואראה משהו. כשהגעתי לגורן לא האמנתי למראה עיניי – אחי צבי היה שם, מסתתר עם עוד כמה חברים. מאותו רגע נדדנו ביחד, וכשלא יכולנו להישאר יחד, דאג לי צבי למקום להסתתר בו.
באחד מימי ראשון, בשעות הבוקר, שמענו לפתע יריות. לחצר נכנסו שתי עגלות עמוסות בשוטרים אוקראינים, שטענו כי יש כאן יהודים. שכבנו בתוך בור והתכסינו בערימת זבל. האוקראינים ערכו חיפוש בכל המשק, אך לא מצאו אותנו, ולבסוף עזבו.
הבנו שמסוכן להישאר במקום הזה, ויצאנו לחפש מקום אחר. צבי החליט ללכת לרוז'ישץ' ולבדוק מה קורה בבית שלנו. כשהגיע לבית, מצא שקרוב משפחה של קולה, בורקה טומאשביץ, עבר להתגורר בביתנו. בורקה היה ידוע כאנטישמי גדול ורוצח יהודים. צבי פנה אליו והציע לו כסף תמורת מקום מסתור. בורקה הסכים, ובמשך שבועיים גרנו בבור מתחת לרצפת ביתנו. אחרי שבועיים גילינו שבורקה מתכוון לרצוח אותנו, יצאנו מהבור וברחנו.
הלכנו כל הזמן ממקום למקום, בהתחלה הייתי עם צבי. בשלב מסוים הוא הצטרף לפרטיזנים ליד טרוכימברוד, ואני המשכתי בלעדיו. הסתובבתי בין הגויים, והוא תמיד דאג לי".
בבית של בוגדאן
"צבי ואני החלטנו לצאת לביתו של בוגדאן, בכפר קירילוכה. בוגדאן היה גוי שאמא עזרה לו רבות לפני המלחמה, וכל המשפחה שלו הכירה אותי. לפני המלחמה נהגו בני משפחת בוגדאן להגיע בימי שני לרוז'ישץ'. הם היו קונים מאיתנו סחורה ונשארים לאכול אצלנו בבית. כל בעיה שהייתה להם – טיפול רפואי, עזרה כספית – אמא פתרה.
נשארתי בלילה בעליית הגג, ובבוקר, כשהגיע בנו של בוגדן להאכיל את החיות, ירדתי כדי שיראה אותי. הבנים של בוגדן פחדו להסתיר אותי, אבל בסופו של דבר הם הסכימו, ואני נשארתי שם. במשך היום הייתי מתחבאת בחדר בגג, שבו שמרו את האוכל של הבהמות. ובלילה הייתי יוצאת.
הגג, במקום שבו ישנתי, שרץ עכברושים. כל לילה העכברושים היו נושכים אותי, ועד היום נותרו סימני הנשיכות בגופי".
ה"עריק הגרמני" שהיה לבעלי
"בבית של בוגדאן הסתתר אדם נוסף, שטען שהוא עריק גרמני. ימים ספורים לאחר שהגעתי לבית התגלה סודו של העריק: היה זה יהודי מקאטוביץ', בעל ניירות אריים, שעבד כחייט, וסיפור הכיסוי שלו לאיכרים היה שהוא עריק גרמני. שמו של האיש הזה היה בוריס (ברוך) קליינמן, ולימים הוא הפך להיות בעלי.
בוריס היה בן 33, ואני בת 19. ומרגע שנפגשנו הוא התחיל לדאוג לי. הדבר הראשון שהוא עשה היה לתפור לי נעליים וחצאית מסמרטוטים.
אחי צבי מצא גם הוא מסתור בבית בכפר קירילוכה, אצל פולני בשם מאשאשטשוק. אותו פולני סיפר לאחי שהאוקראיני סאראפאן מהכפר פוז'ראק, שהסכים להסתיר את אמי תמורת סכום כסף גדול, לקח מאמא את כל כספה ותכשיטיה, והוציא אותה להורג בשדה.
צבי החליט לנקום את רצח אמא. הוא יצא לביתו של סאראפאן, הרג אחד מבניו, לקח את כל הרכוש שאמא השאירה אצלו, ושרף את ביתו".
המלחמה נגמרה, ובוריס מגויס לצבא האדום
"כשנגמרה המלחמה יצאנו בוריס ואני מביתו של בוגדאן. אני כבר הייתי בהריון. מיד אחרי שעזבנו את ביתו של בוגדאן, תפסו הרוסים את בוריס וגייסו אותו לצבא.
בוריס חלה והיה מאושפז 9 חודשים בבית חולים. ב-16.6.1944 נולד בני, וקראתי לו פישל, על שם אבי. חזרתי לרוז'ישץ', והגעתי לביתה של בת הדודה שלי שורה, שגרה עכשיו בקנדה. בינתיים תחילו להגיע לעיר הניצולים, ואצלי גרו 4 ילדים, שטיפלתי בהם: הבן שלי, צבי אחי, יהודה פיישטר ואייזיק פליישר. לא היה לנו מה לאכול והילדים היו יוצאים לגנוב אוכל. הגויות, שריחמו עליי, עזרו לי קצת – אחת נהגה לתת לי חלב, מדי יום, בשביל התינוק, והייתה גויה נוספת שעזרה לי והביאה לי מיטה בשביל הילד.
כשהגענו לרוז'ישץ', גילינו שהגרמנים שרפו את שני הבתים שלנו ואת כל החנויות. כמעט ולא הצלחתי לזהות את העיר, לא נשאר בה דברמלפני המלחמה.
צבי הצטרף לקבוצה "נקם" שהייתה קבוצה של בחורים צעירים מרוז'ישץ', אשר ערכה בלילות פשיטות נקם על בתיהם של גויים שהשתתפו ברציחת יהודים".
המשפחה שלי ברוז'ישץ'
המשפחה של אבא:
לאחותי רחל היה בן, פישל, שנרצח גם הוא.
ההורים של אבא: קיילה וינקל רויטר. סבא נפטר לפני המלחמה ואת סבתא רצחו הגרמנים.
האחים של אבא: מוטל ומשה. מוטל היה סוחר תבואה, והיה גם הוא אדם עם ייחוס בעיירה. שני בניו של מוטל שרדו את כל המלחמה, וביום האחרון, כאשר יצאו מהמחבוא שלהם, ירו בהם.
המשפחה של אמא:
ההורים של אמא: ביילה וברל. שניהם נפטרו לפני המלחמה.
עוזבים את רוז'ישץ' ונוסעים לארגנטינה
"כשבוריס חזר מהצבא, עדיין לא נגמרה המלחמה. לילה אחד שמעתי דפיקות בדלת, ופחדתי לפתוח. אחרי חצי שעה של דפיקות, ניגשתי לדלת ופתחתי אותה, וזה היה בוריס. בוריס ואני ובני פישל עברנו לדירה אחרת בעיר, לבדנו, בלי שאר הילדים.
אחרי שהמלחמה הסתיימה, הלכנו אל משפחת טומאשביץ, שאצלם נשארנו הרבה רכוש כשברחנו. הם החזירו לנו כל מה שנשאר - כסף, וארגזים מלאים בבגדים. אחרי שעזבנו את רוז'ישץ', מעולם לא שכחנו את משפחת טומאשביץ', ובמשך שנים ארוכות נהגנו לשלוח להם חבילות באופן קבוע.
לבוריס היה אח בארגנטינה, והחלטנו לנסוע אליו. נסענו לפאריז וחיכינו שם 9 חודשים, בבבית מלון שהג'וינט מימן את המגורים בו. חיכינו וחיכינו, אבל לא קיבלנו ויזה. אח של בוריס היה חבר של פרון. פרון נתן לו אישור מיוחד להביא אותנו, והוא בא לצרפת ולקח אותנו לארגנטינה".
שנת 1963: עולים לישראל
"בארגנטינה נשארנו 20 שנה, ונולדו לנו עוד שני ילדים – שמואל וטובה. בסך הכל היו לנו חיים טובים שם, אבל בשלב מסוים הבן הגדול שלנו התחבר עם חברים בטאקווארה - תנועה פשיסטית ואנטישמית, וזה היה מאוד מסוכן. השנה הייתה 1963, והחלטנו לעזוב, ולעלות לישראל.
הגענו לישראל, לשכונת רמת אליהו בראשון לציון. פתחתי חנות מכולת ועבדתי בה. בוריס חלה ונפטר ב-1982. אחר כך התחתנתי בשנית, והתגרשתי".
הילדים שלי
פישל (פדר) קלינמן. נשוי לססי, גר בעפולה, ויש לו 3 ילדים: נמרוד, הילה ודלית. להילה יש שני ילדים.
שמואל (ארנסטו) קלינמן נשוי לשרה, ומתגורר ברעננה. יש לו 4 ילדים: מיכל, עומר
טובה (גרסיאלה), נשואה לאבי ביטנר, גרה במשמר השבעה. יש לה בן אחד, דרור.
