ביקור ברוז'ישץ' - ספטמבר 2017

כתב: אריה טרינקר, בנה של דינה ליברמן

 

הלכנו, אני ובני בועז, בעקבות הסיפורים של אמי דינה ז"ל על הילדות בעיירה. חיפשנו את הרחוב בו גדלה והמקומות הקסומים בנהר סטיר שבהם שחתה.

 

ביום רביעי, יומיים לפני יום כיפור, לרגלי האנדרטה בגיא ההריגה, הדלקנו נר נשמה ואמרתי קדיש, לזכר סבא וסבתא, בני משפחתי ותושבי העיירה שנרצחו באותה תקופה ארורה. אני עוצם את העיניים וחוזר לעבר. הסבים והסבתות שלנו נולדו בקהילות מושרשות במשך מאות שנים. עברו עליות וירידות, ימים טובים וימים רעים, אבל תמיד שרדו. עד למלחמה ההיא. 

 

רוז'ישץ' היא עיירה אוקראינית. ראש העיר אומר לי: "ההיסטוריה שלנו בעיירה בת 75 שנה. כשאנחנו רוצים ללמד מה היה פה לפני כן, אנחנו הולכים לקרוא בספר שלכם 'רוז'ישץ' עיירתי'. מאד חשוב לי לשמור קשר עם יוצאי העיירה". ממול, בכיכר המרכזית של העיירה, ניצב פסל גדול של בוגדן חמלניצקי. אצלם הוא גיבור, עבורנו שטן.

 

 

 

 

 

אוקראינה ספטמבר  2017

 

שמש סתיו מלטפת.

דבורה מהססת

בין פרח לפרח.

מרחבים ירוקים

פרה אוכלת עשב.

 

קול דמי אבותינו

כבר לא זועקים מן האדמה.

היינו יער עבות

היום נסורת ששרדה

ממשור ההיסטוריה.

 

התחלנו את הביקור מוקדם בבוקר בארכיון בלוצק. תומש, המדריך שלנו, ד"ר להיסטוריה ומומחה בגינאולוגיה, חיפש מסמכים על רוז'ישץ' ומצא רק מפה ישנה. אחר כך פגשנו את סרגיי שברדוצקי, ראש הקהילה היהודית. הקהילה בלוצק היא בת 150 עד 200 איש. אינני  מבין איך מקיימים קהילה כזאת וגם דואגים לשימור וטיפוח אתרים של עיירות מסביב. סרגיי היה מאד לבבי ונחמד, סייר אתנו בלוצק והוביל את הביקור שלנו ברוז'ישץ'. הוא מטפל בתהליך שקרוב לסיום, של הכרזת בית הקברות ברוז'ישץ' כאתר מורשת. כשזה יקרה לא יוכלו לבנות בבית הקברות.

 

הביקור ברוז'ישץ' התחיל בגיא ההריגה והאנדרטה לזכר יקירינו. לנו המקום קדוש, אבל מאד סמוך אליו בתים של כפריים ומסביב שדות ירוקים מעובדים. האנדרטה מטופחת והעשב מסביב מכוסח. זאת הייתה הפעם הראשונה שהודלק נר נשמה ונאמר קדיש על בני משפחת ליברמאן, פיזנהולץ וברגמן במקום הזה. אחר כך סיירנו בתוך המחצבה / גיא ההריגה, שמשמשת היום מטווח מאולתר לצעירי הסביבה. המחצבה מאד גדולה ועדיין עמוקה. כנראה שהייתה מאד עמוקה, כי עדיין, אחרי 75 שנה, אלפי גופות של יהודים וסחף של  שנים לא מילא אותה.

 

נסענו לחפש את המקומות ליד הגשר בנהר סטיר, שלידו הייתה אמי שוחה בקיץ. הגשר כבר אינו גשר עץ, אבל הנהר נשאר נהר מקסים עם פינות חמד. הנהר הזורם הוא הדבר הכי קבוע כאן.

 

המשכנו לבית הקברות. בית הקברות לא במצב טוב. הצמחייה בבית הקברות מפותחת. סרגי מראה לנו חורים במצבה, עדות לירי כדורים. שאריות בקבוקים וזבל חטיפים מפוזרים מתחת לעצים, סימנים להילולות שעורכים במקום צעירים שקופצים מעל הגדר.

 

 

 

 

[משם נסענו לבית העירייה, לפגישה עם ראש העיר. הוא קיבל התרעה שבוע מראש על בואנו והודיע שיהיה זמין עבורנו מתי שנתקשר. נכנסנו לבית העירייה, בניין בסגנון סובייטי, וחצינו את אולם הקבלה, בו ישבו תושבים  שחיכו לפגישה עם ראש העיר. ראש העיר יצא לקראתנו, היה מאד לבבי והקדיש לנו יותר משעה. סבתו הייתה אחת מתוך 70 משפחות אוקראיניות שחיו ברוז'ישץ' לפני המלחמה, והייתה עדה לטבח במחצבה. דיברנו על מצב בית הקברות. לפי דבריו הם מבצעים גיזום פעם בשנה באביב. שאלתי אותו אם זו בעיה של תקציב. לטענתו זה לא בעיה שכסף יפתור. יש לו תוכנית שנתית ובית הקברות היהודי הוא אחד האתרים בתוך תוכנית העבודה של העירייה. מה שחשוב, לדעתו, זה שמירת קשר נוכחות וביקורים של יוצאי העיירה. הביא לדוגמה את בני הקהילה הפולנית שמגיעים מפולין כמה פעמים בשנה ופועלים לתחזוקת בית הקברות הפולני בעצמם. בטווח הרחוק הוא פחות מאמין בשימור של מה שנשאר מבית הקברות. יש לו חזון להקים גל-עד בדמות מוזיאון / מרכז רב-תרבותי שיהיה מוזיאון ומרכז תרבות בו תוצג ההיסטוריה של כל העדות שהיו ברוז'ישץ', עם המורשת שלהן. הוא מאד מעונין בקשר עם יוצאי העיירה והיה שמח לעוד ביקורים. בסיום הפגישה העניק לנו את דגל העיר וסיכת העיר.

 

יום לפני הביקור ברוז'ישץ' במסע מרתק אחר, חיפשתי את עקבות הכפר של אבי, שנחרב לחלוטין במלחמה ואינו קיים – סוקולובו, מדרום ללבוב, ליד סטרי. מצאתי שדה ויער במקום בו היה הכפר באזור נידח. אוקראינים שפגשנו בכפר הקרוב סיפרו לנו שיש באזור בית קברות יהודי. בהדרכתם הגענו לבית קברות שהיה שמור ומטופח באופן מפתיע. המקום מתוחזק על ידי אגודת "אוהלי צדיקים", מיסודו של הרב מאיר גבאי. הרב גבאי לקח על עצמו משימת חיים לטפל ולטפח בתי קברות יהודיים באוקראינה. לאגודה יש משרד בירושלים. אולי כדאי ליצור איתו קשר.

 

לאחר הפגישה עם ראש העיר סיירנו בעיירה ובתחנת הרכבת, שלא השתנתה במשך עשרות שנים. אכלנו במסעדת סטיר בכיכר המרכזית. המסעדה נראית כמו אולם חתונות מהתקופה הסובייטית. מחלון המסעדה, שיושבת מעל כיכר העיר, צופים בתנועת המסחר בשוק שבכיכר. מעל כולם ניצבת דמותו העגמומית של בוגדן חמלניצקי. הרשמים הכי חזקים שלנו מהביקור באוקראינה, הם תחושה של חיבור למשהו מחווית החיים של כל אותם קרובי משפחה שמעולם לא הכרנו. הנופים המישוריים הפתוחים, השדות, הנהרות השוצפים, הסמיכות של כפר קטן, שחי כקהילה הדוקה מאוד, חמה ופורה לכפרים נוצריים עם חוויית חיים שונה. הריגוש הגדול מהידיעה שבמרחק של עשרות קילומטרים ישנה עיר מרשימה ויפהפיה כמו לבוב, עם היסטוריה של מאות שנים, רחובות איטלקיים, כיכרות שוקקות, וחיי השכלה ותרבות שנמצאים בחוד החנית האירופאי. במהלך הנוכחות הישירה במקומות האלה והתמונות הפסטורליות, היה קשה לשמוע את הסיפורים על המלחמה וההשמדה באותה צורה ששמענו אותם בעבר בארץ. המילים נישאות ברוח הנושבת במרחבים הפתוחים, וצבע הדם שלהן נמהל בירוק, צהוב וכחול של שדות ושמים. כאן חיו חיים מלאים ושלמים, עם פרקים רבים ויפים שבאו לפני הפרק האחרון.

הקודם
הגדל
הבא
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: