בלה קפלן (בינדר): "הקומוניסטים שלחו אותי לרוסיה, וכך ניצלו חיי"

בלה קפלןבלה קפלן (בינדר) הייתה בהשתלמות למורים כשהגיעו הגרמנים לעיירת מגוריה, מנייביץ'. כחברה בקומסומול, קיבלה בלה הוראה לצאת לרוסיה, שם התגייסה לצבא האדום. כשחזרה, גילתה שכל משפחתה נרצחה. היא נישאה וילדה את בתה מרים. לאחר שבעלה נפטר, עלתה לישראל לבדה עם הבת

 

"נולדתי בסקילה, ב-1923, עיירה השוכנת במרחק של כ-14 ק"מ מרוז'ישץ', על נהר הסטיר. אבי, ברוך בילדר, היה דייג. כשהתמעטה הדגה בנהר, היה צריך לחפש פרנסה, וכשהייתי בת 10 העתקנו את מגורינו לעיירה מנייביץ', שם היו בריכות מים ואבא עבר לגידול דגים בבריכות.

 

עד מלחמת העולם הראשונה הייתה סקילה מרכז סחר של תבואה ובקר, ולכן כל העיירה בנויה במעגל. בתי היהודים היו בתוך המעגל ובתי הגויים היו בצדדים.

 

כשבנו את הרכבת ברוז'ישץ', ירדה סקילה מגדולתה ואנשים רבים עברו לרוז'ישץ'. ברוז'ישץ' הייתה לי משפחה. היה לי שם דוד, אח של אבי ומשפחתו. אחר כך האח הצעיר של אבא, נחום בינדר, עבר לרוז'ישץ' והיה מורה בבית הספר 'תרבות'. כנערה מתבגרת סבלתי מאקנה, פצעי בגרות, והיו לי רגשי נחיתות, חשבתי שאני לא יפה, שמנה, ולכן לא מצאתי את עצמי במנייביץ', וכמעט לא היו לי חיי חברה. החברה העיקרית שלי הייתה ברוז'ישץ'. היו לי ברוז'ישץ' 2 חברות בנות בגילי, והייתי באה לבלות איתן, אחת מהן הייתה יהודית, שאחר כך פגשתי בישראל וחזרנו להיות חברות.

 

את כל החגים ביליתי ברוז'ישץ', ובגלל שכל משפחתי וחברותיי היו ברוז'ישץ', זכרונות הילדות שלי ממנה משמעותיים יותר מאלה שיש לי ממנייביץ'".

 

הרוסים שולחים אותי ללמוד הוראה

"ב-1939 שוחרר האזור שלנו על ידי הרוסים, ואז ניתנה לי האפשרות ללמוד. הרוסים היו זקוקים למורים, ופתחו בקובל קורס למורים ומורות. אני הצטיינתי ולכן שלחו אותי ללוצק, עיר המחוז, לקורס למורים לכיתות ה'-ז'. סיימתי גם אותו בהצטיינות ושלחו אותי לעבוד במנייביץ' בתיכון.

 

הייתי רק בת 17 והיה עליי ללמד בנים ובנות בגיל תיכון. החברים והחברות שלי, ואפילו אחי, למדו בבבית הספר התיכון הזה. פניתי למנהל ואמרתי לו שאני לא יכולה ללמד בבית הספר הזה, שבו לומדים חבריי ואחי, והוא שלח אותי לעבוד בעיר אחרת – בפובורסק, הנמצאת 30 ק"מ ממנייביץ'.

 

בפובורסק עבדתי שנה אחת. גרתי בעיר, ובסופי שבוע הייתי מגיעה הביתה. בסוף שנת הלימודים קיבלתי את התואר מורה מצטיינת וכפרס שלחו אותי לבית הבראה למורים לשלושה שבועות. בתום שלושת השבועות בבית ההבראה, חזרתי הביתה למנייביץ', ומשם יצאתי להשתלמות שהייתה בעיר רחוקה. ואז פרצה המלחמה.

ניסיתי לחזור הביתה, אך בינתיים כבר הספיקו הגרמנים להפציץ את כל הגשרים והייתי בדרכים שלושה ימים, עד שהצלחתי להגיע למנייביץ'. מכיוון שהייתי חברה בתנועת הנוער הקומוניסטית – הקומסומול -  כשהגעתי הביתה חיכה לי מכתב מהתנועה שבו נאמר שעליי להתפנות, לנסוע לברית המועצות".

 

מימין: הוריה של בלה - ברוך ומרים בילדררייזלה אחותי התחננה שאקח אותה איתי

"לא רציתי לנסוע ולעזוב את הבית ואת המשפחה, אבל אז אבא אמר לי: 'את היית בקומסומול, שיתפת פעולה עם הרוסים. את רוצה שבגללך יפגעו בנו?'. אבא ואמא שלחו אותי כדי שלא יפגעו בהם. אמא תפרה לי תיק בד גדול מסדין כותנה, והכניסה לתוכו את כל הדברים שלי. חשבנו שזה יהיה רק לשבוע-שבועיים. באותו זמן האמונה בברית המועצות הייתה כל כך חזקה, עד שהיינו בטוחים שהיא תנצח תוך זמן קצר.

 

אמא הכניסה לתיק לחם, ספל עם חמאה ומעיל, וליוותה אותי לתחנת הרכבת. באותה תקופה הרכבות פשוט נסעו, והיעד לא היה ידוע. הרכבת האחרונה שיצאה מקובל הייתה מלאה בעובדי רכבת שעזבו את העיר, והיא עברה במנייביץ'. עליתי על הרכבת הזו, ומצאתי את עצמי, נערה בת 18, ברכבת מלאה בחורים צעירים, שנוסעת לכיוון מזרח, ליעד לא ידוע.

 

מהפרידה מהמשפחה אני זוכרת רק שבכיתי כי אחותי הקטנה רייזלה רצתה לבוא אותי. רייזלה הייתה מאוד קשורה אליי, אני גידלתי אותה וטיפלתי בה. היא התחננה לבוא איתי ואמרה: 'אני לא אבקש ממך אוכל, אפילו לא בגד, רק קחי אותי'. זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותה.

 

הרכבת נסעה ונסעה, ואנחנו לא ידענו לאן ולא ידענו כמה זמן עוד ניסע. בינתיים התיידדתי עם כמה בחורים יהודים שהיו עובדי רכבת בקובל, שנסעו עם האופה של העובדים מקובל. התחברתי עם האופה ועם החבר של הבת שלו, ששמו היה טולק, שנלווה אליו, והוא היה כמו אבא שלי בכל התקופה ההיא.

 

300 ק"מ לפני סטלינגרד הרכבת עצרה. הקטר נסע, והשאיר אותנו על הפסים. היה קיץ, ואני זוכרת מסביבנו שטחים עצומים של תבואה. התושבים מכל הסביבה באו להסתכל עלינו, ולקחו עובדים לקולחוזים.

 

הייתי בחורה יחידה בין 30 גברים. כולנו נלקחנו לקולחוז שהיה במרחק של 3 ק"מ מהתחנה, ושם התחלנו לעבוד בשדה. עשינו הכל – עבדנו על הקומביין ועל הטרקטור".

 

הקשר עם הבית נותק

"הידיעות על מעשי הזוועה שמבצעים הגרמנים בשטחים שהם כובשים התחילו להגיע אלינו. כתבנו מכתבים הביתה ולא קיבלנו תשובות, ולא ידענו מה קורה בבית. בעיתונים התחילו להתפרסם ידיעות על מה שהגרמנים עושים, ובינתיים הגרמנים התקדמו, כבשו וכבשו, עד שהגיעו לסטלינגרד. הבנים התחילו להתפזר, חלקם נלקחו לצבא, ואני נשארתי בקולחוז יחד עם הדוד.

 

החורף של שנת 41 כבר הגיע, והיה קר מאוד – 40 מעלות מתחת לאפס. שיכנו אותנו בבתי האיכרים. תמורת העבודה שעשינו, קיבלנו יבול, מכרנו אותו, ובזה שילמנו עבור עצמנו. מהקולחוז היינו מקבלים מצרכים תמורת העבודה.

 

חיכיתי לידיעות מהבית, ולא קיבלתי כלום. החלטתי להתגייס לצבא - הייתי בטוחה שכל המשפחה שלי מתה והרגשתי שכבר אין לי בשביל מה לחיות. חשבתי שאם אתגייס לצבא, אמות שם וזהו. עדיין לא ידע מה עלה בגורל משפחתי, אבל הבנתי שיש סיכוי גדול שכולם מתו.

 

כשהודעתי בקולחוז שאני מתגייסת, הם לא הסכימו שאעזוב. באותו זמן כבר לא היו גברים לעבודה, כולם היו מגויסים, ואני הייתי עובדת מצטיינת, והיה חבל לוותר עליי. כל היום עבדתי, בערב חזרתי הביתה, אכלתי משהו והלכתי לישון. לא היו לי חיי חברה, לא היה כלום, רק עבודה, אוכל ושינה".

 

אני מתגייסת לצבא האדום

"ואז 'התמזל מזלי' והגרמנים הפציצו בית חולים שדה של הרוסים ליד חרקוב. נהרגו גם עובדים וגם חולים, ואת מי שנשאר בחיים היה צריך לשלוח לחופש. בית החולים היה צריך להתארגן מחדש, והם חיפשו כוח עבודה מיומן ומלומד.

 

בספטמבר 41 גייסו 40 בנות לבית החולים הזה, ואני ביניהן. מיד לימדו אותנו קורס לאחיות מעשיות, ונכנסנו לעבודה. בית חולים השדה הזה הלך אחרי הארמיה. כל מי שנפצע היו מטפלים בו במקום, ואז שולחים אותו לבית חולים רגיל.

 

התקדמתי עם הצבא עד לברסלאו, גרמניה, ונשארתי שם עד 1944. במשך שלוש שנים התקדמתי עם הצבא, ועברתי איתו את כל הקרבות. למרות כל הקושי הייתה גם חוויה חיובית – שחררנו מקומות ואנשים מידי הכובשים הגרמנים ועזרנו להם לחזור להיות חופשיים".

 

בחזרה למנייביץ'

"בשנת 1944 שוחרר האזור של הבית. ביקשתי לנסוע הביתה, וקיבלתי שבוע חופש. יצאתי לדרך הארוכה, מיטלטלת ברכבות ממקום למקום, ולא יודעת למה לצפות כשאגיע הביתה. בכל מקום שהגעתי אליו מצאתי מישהו שעזר.

 

כשעליתי על הרכבת למנייביץ', פגשתי קצין יהודי שסיפר לי שהוא נוסע ליחידה שלו במנייביץ'. הקצין, שראה את ההתרגשות שלי, אמר לי לא לפתח תקוות, ולהיות מוכנה לגלות שאיש מבני משפחתי לא נשאר.

 

נסענו ברכבת, והגענו כבר ממש קרוב למנייביץ', שני חיילים במדי צבא. דרך חלון הרכבת אני מבחינה בכמה בנים מהעיירה שלי, עם רובים ביד. התברר שהם היו עם הפרטיזנים, וכבר חזרו הביתה. הדבר הראשון שהם עשו זה להתחיל לסחור בכל מה שיש, כדי להשיג קצת כסף לקיום.

 

ירדתי מן הרכבת וניגשתי לשלושה בנים שהכרתי. בתחילה הם לא זיהו אותי, ומאחר שהייתי במדי צבא, הם נרתעו. המשכתי ללכת אחריהם, ניגשתי אל אחד מהם ואמרתי לו שלא יחשוש, אני בלה בינדר.

 

אחרי שנרגענו מההתרגשות שבפגישה, אמרו לי הבנים שאין טעם לנסוע למנייביץ', כי לא נשאר אף אחד. אבל אני כמובן לא ויתרתי. חזרתי לרכבת והמשכתי לנסוע עם הקצין. הגענו למנייביץ', ומצאתי עיירה הרוסה.

 

הדבר הראשון שעשיתי כשהגעתי לעיירה היה ללכת לראות את הבית שלי. הגעתי לרחוב שלנו וראיתי שהבית הראשון נמצא ובהמשך הרחוב עומדים עוד שני בתים – אחד מהם היה הבית שלי. צעדתי לכיוון הבית והתחלתי לעלות במדרגות, ואז התעלפתי. לא הצלחתי להיכנס הביתה ולא ניסיתי יותר. מעולם לא נכנסתי שוב לבית שלי.

 

הקצין, שהיה איתי כל הזמן הזה, לקח אותי איתו למקום שבו הוא התאכסן, ונשארתי איתו בינתיים. היו לי בסך הכל עוד יומיים, והתחלתי להסתובב במנייביץ'. הסתובבתי ברחובות ופגשתי פה ושם בני עיירה שניצלו, והם סיפרו לי בדיוק מה קרה".

 

אני מגלה מה עלה בגורל משפחתי האהובה

"הניצולים שהסתובבו בעיירה סיפרו לי שאת הגברים לקחו בשנת 1942 בתואנה שהם יוצאים לעבודה. אבי ואחי חיים היו ביניהם. אמרו להם ללבוש בגדי עבודה ולקחת צידה לדרך שתספיק ליומיים. ליד מנייביץ' יש יערות אורנים, אחד מהם הוא יער צ'לבחה. הגרמנים הובילו את כל הגברים ליער צ'לבחה, אמרו להם לחפור לעצמם בור, העמידו אותם ליד הבור, וירו בהם. וזהו.

 

אחרי הרבה שנים, כשכבר הייתי בישראל, סיפר לי מישהו שהלך עם אבא שלי ביער, שהוא הציע לאבא שיעשו את עצמם הולכים לאט, וברגע שהם יוכלו, הם יברחו. ובאמת הם עשו את זה, אבל מזלו של אבא איתרע, והגרמנים ירו בו לפני שהצליח להתרחק. החבר שלו הצליח לברוח והסתתר בקרבת מקום. הוא סיפר לי שהוא כיסה את ראשו בעלים, ושמע את היריות, שמע איך רוצחים את כולם ואת נפילת הגופות לתוך הבור".

 

אמא, רייזלה ואליעזר נהרגו ביחד בגטו

"אחי אליעזר היה ילד באותה תקופה, ונשאר עם אמא ועם רייזלה בגטו. הוא היה ילד מאוד חכם ופיקח. אליעזר החליט שהוא צריך להכין מסתור – מסתור שאליו ייקח את כל המשפחה כשיתחילו להרוס את הגטו. הוא הכין מרתף, שבתוכו אחסן אוכל וציוד. כשהתחילו להתפשט השמועות על תחילתו של חיסול הגטו, לקח אליעזר את אמא ואת אחותי רייזלה לכיוון המסתור שהכין. בין הבית לאותו מרתף היה רק כביש אחד שהיה צריך לחצות. ברגע שהם התחילו לחצות את הכביש, ירו בהם, והם נהרגו במקום".

 

כל משפחתי נרצחה על ידי הנאצים

הוריי: ברוך ומרים בילדר

אחיי: אליעזר, חיים ורייזלה (רוזה)

 

המשפחה של אמא:

אבא של אמא: שלמה זלמן סוקולובסקי – התגורר בסקילה

האחים של אמא: שמואל ואהרון – התגוררו בסקילה

 

המשפחה של אבא:

אמא של אבא: נחמה – התגוררה בסקילה

אחים של אבא: חינצי ונחום וארבעה אחים נוספים.

 

אני משתחררת מהצבא ומגיעה ללוצק

"בתום הביקור הראשון והקשה במנייביץ' חזרתי לצבא. הייתי בצבא כמה חודשים נוספים, עד לשחרור, ב-1945. אחרי השחרור חזרתי למנייביץ', והתחלתי לנדוד מעיירה לעיירה, בין כל עיירות הסביבה, לראות מי נשאר. נסעתי לרוז'ישץ', לסקילה, לכל מקום שידעתי שיש בו קרוב משפחה, אבל לא מצאתי אף אחד.

 

החלטתי לנסוע ללוצק. ברכבת ללוצק ישב לידי יהודי שאמר שהוא מכיר אותי. התברר שזה היה האיש ששכר מאיתנו את הבית שלנו בסקילה. אמרתי לו שאין לי לאן ללכת, והוא הציע לי לקחת אותי למשפחה יהודית בלוצק שיש לה בית גדול.

 

כך הגעתי לבית של שלמה ברגר בלוצק. בדרך לבית של ברגר, הלכנו ברחוב בלוצק, על גשר, ופתאום פגשנו קצין יהודי, שהתברר שגם הוא הולך אל שלמה ברגר. שמו היה זליג טייטל, ולימים הוא הפך להיות בעלי. זליג היה יליד לוצק, וגם הוא, כמוני, איבד את כל משפחתו ואת ביתו, ולכן בא לשלמה, למצוא מקום לישון בו.

 

הגעתי לבית של שלמה, התקלחתי ואכלתי ויצאתי לעיר לחפש קרובי משפחה, אנשים שהכרתי מתקופת הלימודים. אבל לא מצאתי איש.

 

לא רציתי להישאר לגור אצל שלמה, ולכן החלטתי לצאת לחפש עבודה. מאחר שהיה לי פנקס אדום, פניתי למשרדים של המפלגה הקומוניסטית. הקומוניסטים דאגו לי וטיפלו בי מיד. הם שלחו אותי לעבוד בתכנון ממשלתי, וסידרו לי מקום יפה לגור בו – דירת 3 חדרים במרכז העיר עם עוד אישה. הכניסו לחדר שלי ריהוט ומיטה, וכך גם היה לי איפה לגור.

 

לא רציתי להישאר בלוצק, אבל בינתיים לא היה לי מה לעשות. באותה תקופה עדיין לא סיימתי את לימודי ההוראה שלי, ולא הייתה לי ברירה.

 

בינתיים התברר לי ששתיים מהבנות שהיו איתי בצבא הגיעו ללבוב ללמוד, ושהן מחפשות אותי. אותן בנות, המשפחות שלהן נשארו שלמות, ולכן היה להן קל יותר להסתדר מהר ולהתחיל את הלימודים. לי לא היו כסף או יכולת ללמוד, אבל החברות שכנעו אותי לבוא ללבוב ולנסות להתקבל ללימודים איתן".

 

אני לומדת הוראה בלבוב

"היה זה יום ראשון, ואני עליתי לרכבת ללבוב. בלבוב הלכתי הישר למעונות הסטודנטים שבהם גרו שתי החברות שלי, והפגישה הייתה מרגשת. לא ידעתי מה לעשות. לא היו לי מסמכים שהעידו על ההשכלה שלי, היה בידיי רק אישור שעבדתי בבית ספר בשנים 40 -41. שתי החברות שלי התעקשו שאכנס לגור איתן בחדר, והחלטנו להתחיל לפעול בעניין הקבלה שלי ללימודים.

 

שלוש חיילות צועדות אל משרד הרקטור של האוניברסיטה של לבוב. זו תמונה שלעולם לא אשכח. הרקטור היה עסוק, אבל אנחנו לא ויתרנו, והחלטנו לפנות אל הסגן שלו. נכנסנו אל הסגן והתברר שעל סמך המסמכים שיש בידיי הוא לא יכול לקבל אותי ללימודים באוניברסיטה. אולם, אומר לנו סגן הרקטור, בלבוב מבקר בימים אלה שר ההשכלה הגבוהה, כדאי לכן לנסות לדבר איתו. ואכן, אחת הבנות מצטרפת אליי ואנחנו הולכות לפגוש את השר.

 

כך זכיתי לפגוש את שר ההשכלה הרוסי, והייתי אצלו בפגישה שנמשכה 20 דקות. השר שאל מה המטרה שלי, ואני אמרתי שאני רוצה להיות מורה. הוא שאל אותי על המשפחה שלי, וסיפרתי לו איך כולם נרצחו על ידי הגרמנים. לאור כל מה שסיפרתי לו, הוא הציע לי לקצר את משך הלימודים, ובמקום ללמוד 5 שנים באוניברסיטה, לפנות לבית ספר גבוה למורים, שבו לומדים 4 שנים.

 

ללימודים בבית הספר הגבוה למורים בלבוב, התקבלתי מיד. במעונות של בית הספר לא היה מקום, לכן נשארתי לגור עם שתי החברות שלי. בחדר שלהן היו רק שתי מיטות, ואנחנו היינו חולקות אותן – כל פעם היו שתיים אחרות ישנות ביחד. בינתיים נסעתי ללוצק, שם עדיין הייתי רשומה כעובדת, והשתחררתי מהעבודה.

 

חייתי מ-150 רובלים בחודש שקיבלתי כמלגה מבית הספר. למזלי, ההורים של שתי החברות שלי היו שולחים להן חבילות עם מצרכים, והיינו מבשלות לעצמנו בחדר, וכך התקיימתי".  

 

פגישה נוספת עם זליג טייטל, וחתונה

"כשפגשתי את זליג טייטל בפעם הראשונה הוא היה בחופשה של שישה חודשים מהצבא. הוא הגיע ללוצק והתחיל לעבוד כספק סחורות, והיה נוסע הרבה בין לוצק ללבוב. אחרי שהשתחרר מהצבא, הוא נשאר לעבוד בלבוב.

 

ביום הראשון שבו הגעתי ללימודים בלבוב, ב-1945, פגשתי שוב את זליג. הוא בא איתי למעונות, והקשר בינינו התחיל להתפתח. באותה תקופה עדיין גרתי עם החברות שלי במעונות, אבל בשלב מסוים התחילו בעיות, מהנהלת המעונות הבינו שאני מתגוררת עם הבנות בחדר, ולא הסכימו שאמשיך להתגורר שם. לזליג היה חבר בלוצק, שהייתה לו דירה שבה הוא גר עם אישה נוספת. בדירה היה חדר פנוי ומסודר, וזליג הכניס אותי לגור שם.

 

באותה תקופה הייתי די ענייה. לא היה לי כסף לעצים ולא יכולתי לחמם את החדר שלי וכל הזמן היה לי קר. הייתי מחממת את השמיכה שלי ליד התנור של השותפים שלי לדירה, ונכנסת איתה לחדר, כדי להתחמם מעט. לארוחת ערב הייתי אוכלת גלידה, כי זה הדבר היחידי שיכולתי להרשות לעצמי לקנות.

 

זליג ראה את המצב שלי, והתחיל להביא לי אוכל. הסידור בינינו היה שהוא היה קונה את המצרכים, ואני הייתי מבשלת לשנינו. במרץ 1946 זליג ואני נישאנו. הייתה לנו חתונה גדולה ושמחה, עם רב וחברים.

 

התחלנו לחפש דירה, וזליג קנה דירה מרוהטת ויפה במרכז לבוב. אני למדתי וזליג עבד, ונסע הרבה. ב-1947 נולדה הבת שלי וקראתי לה מרים, על שם אמי. מכיוון שלמדתי, נעדרתי לא מעט מהבית, לכן שכרנו מטפלת, שגרה איתנו וטיפלה במרים ובבית.

 

בשנים הראשונות אחרי המלחמה לא דיברו על מה שהיה. אני לא ידעתי מה עבר על זליג בכל אותן שנים, והוא לא ידע מה עבר עליי. רק אחרי שנים הוא סיפר לי.

 

סיימתי את הלימודים, והתחלתי לעבוד בעיירה ליד לבוב. לעתים הייתי צריכה להישאר לישון שם, ומרים הייתה רוב הזמן עם המטפלת. מדי פעם זליג היה בא לבקר אותי. באחת הפעמים שהוא בא לבקר, היה בעיירה שליח של השלטונות שתפקידו היה לתפוס 'פושעים'. הוא חיפש אנשים שמבחינת השלטונות נחשבו ל'אויבי העם'. זליג הגיע במונית, מה שהעיד על מצב כלכלי טוב, ואותו אדם החליט לשים עליו את ידיו".

 

זליג נעצר על ידי השלטונות

"ב-1947 עצרו את זליג. והוא לא היה היחיד. באותה שנה האשימו הרבה בחורים יהודים בציונות, והיו מעצרים רבים. השלטון הרוסי האשים את זליג במה שהוא הגדיר 'אויב העם'. הסיבות היו: זליג הוא ציוני והוא חותר נגד המשטר, וכמובן, יש לו רכוש, מה שלא תואם את האידיאולוגיה הקומוניסטית. בפועל, כלל לא היינו מעורבים בכל פעילות ציונית.

 

זליג חיכה כמעט שנתיים לגזר הדין. כשסוף סוף החל המשפט, מרים כבר היתה בת שנתיים. המשפט היה משפט ראווה. גזר הדין היה 20 שנות גלות בסיביר, עם איסור לחזור ללבוב במשך 5 שנים אחר כך.

 

מצאתי את עצמי לבד, עם ילדה. המטפלת עדיין נשארה איתנו, למרות שעכשיו היה לי מאוד קשה לשלם לה. היא המשיכה לעבוד אצלי תמורת לינה ואוכל.

 

לפני המשפט הזהירה אותי המטפלת שכשיהיה המשפט יבואו מהשלטונות להחרים רכוש, ולכן כדאי לי להיפטר מהכל עכשיו. אמרתי לה למכור הכל, והיא מכרה, והשאירה את המינימום ההכרחי.

 

מכיוון שהייתי אשתו של 'אויב העם', הגיעו כל החשובים לשיעור שלי כדי לראות איך אני מלמדת. אני הייתי מורה לספרות, והקפדתי ללמד ספרות רוסית לפי כל הכללים הקומוניסטיים. שלושה בכירים במשרד החינוך נכנסו לשיעור שלי, וישבו לראות איך אני מלמדת. למרות שרעדתי מפחד והתרגשות, השיעור התנהל כהלכה והם היו מאוד מרוצים, והחליטו שלא רק שאמשיך ללמד, אלא גם נתנו לי העברה למקום קרוב יותר לבית.

 

לאחר המשפט של זליג החליטו להמתיק את גזר הדין שלו, ולא שלחו אותו לסיביר, אלא לעבודות פרך ליד חרסון. מאחר שהוא נעדר שנים רבות מהבית, מרים לא ראתה אותו וכמעט לא הכירה אותו, לכן לקחתי אותה פעם אחת ונסענו לבקר אותו בחרסון, כדי שהיא תדע מי זה אבא שלה".

 

זליג חולה מאוד וחוזר הביתה

"בינתיים זליג חלה, ומצבו הבריאותי היה מאוד מאוד רע. ב-1955 הוא שוחרר בשל מצבו הבריאותי, ובנוסף הורידו את האיסור לא לחזור ללבוב למשך חמש שנים. זליג חזר הביתה צל של עצמו, אבל חי, וזה היה לא מעט.

 

כשנגמרה שנת הלימודים של 1956, ארזנו הכל ונסענו לפולין. היה לי בן דוד בפולין, שאפילו לא ידעתי שהוא נשאר בחיים, והוא התקשר ואמר לי שהוא עוזב את דירתו ומשאיר לי אותה. ב-1957 הגענו לפולין, ונכנסנו לגור בביתו של בן הדוד. הייתה לי תעודת הוראה והיה לי ותק, והשלטונות הפולנים רשמו אותי כמורה ונתנו לי משכורת של מורה בלי לעבוד, זה היה החוק בפולין. אחר כך גם קיבלתי דירה בעיר, וגילינו שחיים בה הרבה יהודים. כעבור זמן התחלתי לעבוד כמורה ליידיש בבית ספר יהודי.

 

זליג היה חולה כל הזמן, הוא חי בין אשפוזים בבית החולים לבין שכיבה בבית. באותה תקופה החלטנו להתחיל לפעול כדי לקבל מסמכים לעלייה לישראל. בינתיים גם איתרתי את הדוד שלי בארה"ב, ואת הדודה שלי ברכה בתל אביב, והתחילה התכתבות ביני לבינם. למעשה התלבטנו באותו זמן אם לנסוע לישראל או לנסוע לארה"ב".

 

המחלה מכריעה את זליג

"ערב אחד, בחודש ינואר 1960, הייתה מסיבת יום הולדת לאחת החברות שלנו. זליג לא הרגיש טוב ונשאר בבית, ואני הלכתי לבד. כשחזרתי, הוא ישב ליד הרדיו והאזין לו, ואז הוא הביט בי פתאום ואמר  'חייבים לנסוע לישראל'.

 

ב-3 לפנות בוקר התעוררתי וראיתי שזליג יושב במיטה. שאלתי אותו, 'מה קרה?' והא ענה, 'לא טוב לי'. הלכתי למטבח והבאתי לו מים. זליג לא הספיק לשתות את המים, והתמוטט. הזמנתי אמבולנס, ולפרמדיקים שבאו נותר רק לקבוע את מותו".

 

מרים ואני עולות לישראל

"קברנו את זליג, וחיכינו למסמכי העלייה לישראל. אחרי חודשיים קיבלנו את המסמכים, ובאוקטובר 1960 עליתי עם מרים לישראל.

 

כשהגענו לישראל, לקחו אותנו לאזור חיפה, אבל אני רציתי להגיע אל הדודה ברכה, שגרה בתל אביב. לדודה כבר היתה משפחה גדולה – היו לה שתי בנות , שני בנים ונכדים. אני זוכרת שכשפגשנו את הדודה אמרתי למרים, שכבר הייתה בת 13, 'הנה דודה', והיא שאלה, 'מה זה דודה?'.

 

קיבלתי הלוואה מהסוכנות, כדי להתחיל את החיים כאן, ובינתיים גרנו אצל הדודה ברכה. הגשתי בקשה לעבוד, אבל לא ידעתי עברית, ולכן דרשו ממני קודם כל ללמוד באולפן. בינתיים למדתי גם פקידות, והתחלתי לעבוד כפקידה, כדי שאוכל להתפרנס עד שאקבל את תעודת ההוראה".  

 

אני מתחילה ללמד בישראל ונישאת לסנדר קפלן

"באותו תקופה התקיים טקס אזכרה של הארגון של יוצאי רוז'ישץ' בישראל. הגעתי לאזכרה, ופתאום אני רואה שם את חברת הילדות שלי מהעיירה, יהודית. התברר שיהודית גרה בהרצליה, ואנחנו חידשנו את הקשר בינינו.

 

יום אחד יהודית הגיעה לבקר אותי. היא ראתה איך אני חיה, והודיעה לי שאני לא נשארת לגור בעוני כזה, ועכשיו אנחנו עומדות לעשות הכול כדי שאני אקבל תעודת הוראה ואוכל להתחיל לעבוד כמורה. כמה חברים שהכרתי דרכה הפעילו קשרים, ובסופו של דבר קיבלתי הפניה ללמד בבית ספר רמז בבני ברק, שם לימדתי עד הפנסיה.

 

דרך יהודית הכרתי גם את בעלי השני, סנדר קפלן. יהודית והחברים החליטו שצריך לחתן אותי. הם הכירו את סנדר, שהיה אלמן, והחליטו להפגיש בינינו. סנדר ואני התחתנו, והוא אימץ את מרים כאילו הייתה ביתו, והיה לה לאבא נהדר. בשנת 2006 הוא נפטר, ואני עברתי לגור ברמת גן".

 

המשפחה שלי בישראל

בתי מירי קול, נשואה לאלכס קול, ומתגוררת בהרצליה. למירי שתי בנות: אליה ומיכל.

אליה נשואה לאיתמר כספי. ויש לה בן אחד: דניאל.

 

* שבועות ספורים לאחר קיום הראיון, נפטרה מירי קול ז"ל, בתה של בלה קפלן.

 

 

 

 

 

הדפס
ניהול תכנים: