"קדיש" מאת פנינה קורן

זה קרה בחודש דצמבר 1942

בתוך יער לא עבות,

על יד בונקר אפל

מילים נזרקות לתוך חשכת הליל.

 

"שמרו על עצמכם

החזיקו מעמד

רק נשיג קצת מזון

נשוב לכאן מיד".

 

יצאנו לדרך –

בעקבותיי הדסה היפה והמסכנה

על רגל אחת מדדה.

השנייה מאוד נחבלה

באחד החיפושים אחר מקום לינה.

 

עברנו כברת דרך קטנה,

כשמגרונה אנחה נשמעה,

ובקול חלוש לחשה

"המתיני מעט,

לא אוכל להמשיך,

לבונקר אחזור

ואת שושנה אלייך אזעיק".

 

"תינוקך מחכה לך בכפר

באחת העליות,

מוסתר בחיק סבתו

מעיני הבריות הרצחניות".

 

"עז רצוני את ילדי לראות

אולם לא אוכל כעת לצעוד,

הדרך קשה, מלאת סכנות"

 

את הדרך לכפר

עשתה שושנה עמי,

יום המחרת היה יום מר וגורלי,

את יקירינו כבר לא

מצאנו בחיים...

 

ובדיוק כעבור שנה

גם שושנה היקרה

במוות אכזרי נספתה.

 

בסוף המלחמה,

איכרה זקנה

לי את סיפור הזוועות סיפרה:

ששוטר אוקראיני

תיאר בפני בתה

איך באחותי הדסה ירה.

בגלל יופייה –

ידו רעדה

ואז חברו לעומתו קרא:

"על יהודייה ארורה

התמלאת חמלה?"

 

וכך נקצרו חייהם של כל השמונה:

אבי הצדיק, הציוני הנלהב,

הדסה הצעירה והטובה

דודתי שרה ויצחק בנה,

משפחת שפיגל – ההורים, הבת והנכדה,

כולם היו שכובים בשורה ארוכה.

 

אף פעם לא נדע

מה הייתה בפיהם המילה האחרונה,

אך זאת כן אדע,

שבלבם פעמה אהבה, תקווה,

ומשאלה גדולה, לחיות בארץ ישראל הקטנה.

 

ביום השנה למותם,

במחשבותיי אני תמיד איתם.

נר זיכרון מדליקה,

תפילת קדיש מזמינה,

ודמעות אין סוף מזילה,

על עצמות יקירינו

שפזורות בגולה

ללא מצבה.

 

1980

הדפסשלח לחבר
דרונט בניית אתרים
ניהול תכנים: